חפש
עובדים כמו מטורפים, ושוקעים
חמש שנים למדנו בלונדון, ויכולנו להישאר שם ולחיות חיי נוחות, אך החלטנו להגיע לאילת. והאמת היא שאי אפשר לחיות במדינה הזו. אפשר רק לשרוד כאן, וגם זה בקושי
אחרי חמש שנים של חיי נוחות ולימודים בלונדון, הגענו לאילת (שזה די פריפריה, לא?) לפני שש שנים. קיווינו לגור בעיר שמשלבת את הטוב שבעיר עם הטוב שבטבע מסביב (ים ומדבר), חשבנו להתרחק מהמרכז כדי לחיות קצת יותר בקלות עם פחות לחץ ופחות עלויות. כאן הכל כביכול יותר זול. משפחה ממוצעת, אמא-אבא, שתי בנות חתול וכלב.
אנחנו מרוויחים שתי משכורות יפות יחסית (בסקרים אוהבים להגיד לי שזה קצת מעל לממוצע) ואפילו היה לנו מזל לקנות דירה במחיר סביר, שנייה לפני שהשוק התחיל להשתגע, ולמרות הכול עדיין לא מצליחים לגמור את החודש. ולא, אנחנו לא בזבזנים, חישוב פשוט יראה לכם שמשפחה ב"מעמד הביניים" לא יכולה להתחיל חודש בלי לפחות 14 אלף שקלים: 3,750 שקלים משכנתא, 3,250 שקלים לגנים ומעון, 2,500 שקלים לתשלום חשבונות למיניהם, 1,000 שקלים לדלק, 1000 שקלים לחיתולים אוכל לתינוקות ומוצרי פארם, 2,500 שקלים קניות הביתה - וזה עוד לפני חיסכון או בגדים או רופא שיניים או טיפול לאוטו או חס וחלילה בילוי במסעדה/חופשה/הופעה או כל מוצר שאינו הכרחי.
אנחנו עובדים כמו מטורפים שישה ימים בשבוע בכמות שעות שבכל מדינה מתוקנת בעולם המערבי הייתה נחשבת מוגזמת ואפילו לא-חוקית, ובסופו של חודש כוססים ציפורניים מול מאזן החשבון לראות האם הצלחנו, אולי רק הפעם, להימנע מלהגדיל את המינוס. ולנו עוד קל. מה עם משפחות שמרוויחות שכר מינימום? מה עם משפחות שיש להן רק מפרנס אחד? מה עם חסרי המזל שלא קנו לעצמם בית וצריכים לשלם שכירות מטורפת?
מחאת הדיור היא רק סימפטום, זו זעקת כאב של תושבי המדינה, הרוב הדומם כמו שקוראים לנו. הבעיה הרבה יותר מקיפה מאשר מצוקת דיור או עלייה במחירי הקוטג' והדלק. אי אפשר לחיות כאן, אפשר רק לשרוד כאן, וגם זה בקושי. יש בצמרת השלטון התעלמות מוחלטת ממה שקורה עם העם, יש נתק ותחושה שקומץ המשפחות ששולט כלכלית במדינה, שולט גם בממשלה.
אזרחי ישראל, התעוררו
הממשלה הנוכחית אינה אחראית לבדה למצב העגום שאנחנו חיים בו, זו הידרדרות של שנים ועל כך אין ויכוח, אבל הממשלה הנוכחית חייבת לפעול במרץ רב להוציא אותנו מהבוץ ולתת לנו לחיות בכבוד. אין שום סיבה בעולם שאדם שעובד יחיה מתחת לקו העוני, ולא משנה במה הוא עוסק. הממשלה צריכה למצוא את החוקים שיגנו על אזרחיה מפני הריכוזיות במשק ומפני המחירים הלא הגיוניים של כל דבר שאנחנו צורכים - רק כך נצליח לחיות כאן בכבוד.
זה יספיק?
החיים בחו"ל הרבה יותר נוחים, יותר קלים. בתור אחד שחי חמש שנים (ושלושה ימים) בלונדון ולמד שם שני תארים אני יכול להבטיח לכם שכל אחד שיעבור לשם ויעבוד בתפקיד מקביל למה שהוא עושה פה בארץ, יחיה הרבה יותר טוב. אבל אנחנו לא רוצים לחיות בחו"ל, אנחנו עוד מאמינים שאין לנו ארץ אחרת, אנחנו רוצים שילדינו יתחנכו פה ואנחנו אוהבים את הארץ שלנו שכל כך קשה לחיות בה. אזרחי ישראל התעוררו, זו ההזדמנות שלנו לשנות את עתידנו.
זה נוגע לכולם - כל אחד ואחד מאיתנו שעובד קשה ולא מבין לאן נעלם הכסף שלו בסוף החודש, כל אחד שמאמין שמגיע לו יותר, שמגיע לו לחיות בכבוד.
זה תלוי גם בכם, תלמידי התיכון והחיילים - אתם עדיין צעירים אבל עוד כמה שנים תמצאו את עצמכם במצב שלנו - זו ההזדמנות שלכם לשנות את העתיד.
זה תלוי בכם, העיתונאים - אל תתעסקו בשטויות מסביב, נבנית כאן מהפכה בארץ שלנו והרבה מהצלחתה תלוי בכם.
זה תלוי בכם, הפוליטיקאים - דעו לכם שחלק גדול מאוד מהעם שלנו איבד בכם אמון ועניין, אין כאן מנהיג אמיתי, אין כאן מישהו שירים את הכפפה וייקח אחריות על המדינה הזאת - בבקשה, תתעלו על עצמכם, עזבו את העסקנות והתככנות והשמירה המטופשת על הכסא (הפנסיה שלכם כבר מובטחת, אתם יכולים להיות רגועים) ותדאגו קצת לנו, הפראיירים שמשלמים מסים ועושים מילואים ובאמת אוהבים את המדינה הזאת ורוצים לחיות פה.
בואו יחד נזעק את הזעקה, נצטרף אל אנשי המחאה - גיבורי השנה - שנאבקים בשם כולנו. נכון, קשה לצאת מהבית לברוח משגרת היום יום ולצאת לרחובות, אנחנו עסוקים בהישרדות ואין לנו זמן פנוי למותרות כמו לצאת להפגין, אבל אחרי הכל - אם לא נצא עכשיו, הסיכוי שמשהו כאן ישתנה קטן.
תומר נבו, בן 35, בעל תואר שני במינהל עסקים, עובד בחברת תיירות. אשתו, מיטל בת 32, בוגרת תואר ראשון בניהול משאבי אנוש, עובדת ציבור. הורים לשתי בנות - בת 10 חודשים ובת שנתיים וחצי.
